תגליות, מהפיכות והוכחות. או: בואו תראו מה לבשתי

היוש היוש הבנות והבנים,

אז לאחרונה אני במצב נפשי משופר במיוחד כמו שאני טורחת לציין בפני אנשים כל הזמן (פגשתי חבר של חברה שלי באיזו מסיבה ביום חמישי. הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה בבורלא בירושלים לפני איזה שבועיים שם ישבתי על הבר בחמש בצהריים ובכיתי לו בטירוף על כמה שאני לא יוצלחת. אז מן הסתם שהסבתי את תשומת ליבו לכך שאני שפויה בדרך כלל).

מצב הרוח המשופר הזה בהחלט עושה את החיים שלי להרבה יותר פשוטים. אתמול מרוב מצב רוח טוב סטס ואני הזמנו אוכל תאילנדי הביתה וראינו איזה שלושה פרקים של בית הקלפים ברצף. סטס כמעט הקיא בסוף הערב אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שהיה כיף, ושבית הקלפים זו פשוט סדרה מעולה ברמות. אני מרגישה את המניפולציה של המשחק מופעלת עלי בלייב. 

**

אז הנה שיר לחמם את האוירה:

***

אוקיי אז היום אני סוף סוף מעלה בפניכם את ההוכחה לכך שהלוק המינימליסטי שלי נשמר ומוקפד בהחלט. דנה הנסיכה מהכיתה שלי  כועסת עלי כל בוקר כי אני לא לובשת צבעים עד שבסוף צעקתי עליה שתרד ממני כבר ושאני אפסיק ללבוש שחור כשימציאו צבע כהה יותר (סתם, זו עמנואל אלט אמרה אבל זו אנקדוטה שקשורה לסיפור אז ניכסתי אותה לעצמי. גם רזה, גם עורכת ווג. שתשחרר קצת למי שאין לה).

הגוונים המונוכרומטיים מאוד נעימים לי, אני בתקופה שדימויים חזותיים צבעוניים מבלבלים אותי ומוציאים אותי מריכוז. אני מרגישה שאני צריכה לפשט הכל בחיים שלי: איך שאני מצלמת, מה שאני אוכלת, החברים שלי, האנשים שסביבי. הספרים והסרטים והסדרות. אז גם מה שאני לובשת. 

***

קודם כל השמלה. ולמה אני מתחילה ממנה? כי היא מעידה על תגלית היסטרית שקוראים לה... טם טם טם... זארה קידס!! אני אמנה את הדברים הנפלאים בזארה קידס:

1. זול. פי אלף יותר זול. השמלה עלתה 79 שקלים.

2. למי שמחפשת סריגים, סוודרים, מעילים. העיצובים פשוטים ונקיים יותר. הרבה פעמים בזארה הם דוחפים ריצ׳רצ׳ים, פסי עור, דברים לא קשורים. אני רוצה סוודר. למה הפתח שלו צריך להיות מאחורה? אצל הילדים הכל פשוט.

3. זארה קידס פאקינג עולה עלי!! או אמ ג׳יסוס ג׳י זה שווה הכל. ועוד לא המידה הכי גדולה. מעולם לא הרגשתי רזה יותר, גם לא באיזה יום נשכח בהיסטוריה בו שכחתי לאכול צהריים.

הגרביונים כמובן מh&m, 40 דנייר 2 בחבילה והם פשוט מעולים ברמות. לא לוחצים על הבטן וסופר נעימים. 

האוזניות המהממות והחדשות הן של urbanears, קניתי אותן בבלק פריידי (קניתי עלק. סטס קנה) הן היו בהנחה של 50 אחוז ועלו מאה ושישים שקלים בלבד. היה לי הכי קשה להחליט איזה צבע לבחור אז בחרתי את האפור. לייק דה. 

אניווייז, הן ממש מעולות לי וכיפיות, הן עולות 320 שקלים בidigital (בפעם האחרונה שבדקתי). יקר, אני הייתי מחכה להנחה הבאה שתהיה באתר שלהם. 

הג׳קט מהשייח הגדול בהודו, ללא ספק הקניה הכי טובה שלי שם.

הנעליים מהמבצע של שניים בשמונים בגרופון.

העגילים המינימליסטיים מפוראבר 21, והלק!! הלק הכי שווה בהיסטוריה של היקום הוא של לייף וניתן לרכוש אותו בסופר פארם. קניתי 3 ב25, הם כולם מנצנצים. הלק מחוספס ודנה טוענת שאפשר להוריד איתו עור קשה מכפות הרגליים (בהחלט הדימוי הכי דוחה שהיא יכלה לחשוב עליו).

צילמה אותי דנה טל אל הצלמת המהממת, (זאת מעניין הבגדים השחורים מלמעלה).

***

ואחרון חביב: 

אני עפה על השיר הזה. בא לי להזמין הפוך למישהו ולהתלונן לו על החום. 

***

שיהיה לנו המשך שבוע טוב, 

מלא נשיקות

סנאפ אאוט אוף איט

כאילו פתאום חשבתי לעצמי שאני כבר מלא זמן בגישה שלילית בקטע לא כיף. דמיינתי אנשים אומרים "אוך עוד פעם זאתי מתבכיינת פה בבלוג שלה". 

אז אני יוצאת מזה. סנאפ סנאפ סנאפ. ככה פשוט. 

יצאתי

אני אתחיל בפוסט אופטימי ומתקתק אך מגניב בקטע לא מודע לעצמו.  

 הומאז' למונדריאן

 טינה בארני

 מפה

בא לי להיות הצלמת שמצלמת צילומים בדיוק כאלה.

**

הנה קליפ שנראה כמו כל התמונות ביחד

**

היום רציתי ללכת לקנות בגדים אבל היו לי יותר מדי דברים לעשות. אז התחלתי לראות סקנדל. ציפיתי להרבה יותר, פרק הבכורה היה מעפן ברמות שלא ציפיתי משונדה ריימס. משחק רעוע ביותר, תסריט מעצבן ומזיע ממאמץ.
אחותי, את האנטומיה של גריי כבר עשית. את טוטאלי יכולה לנוח על זרי הדפנה לנצח נצחים. אי אפשר להתעלות מעל מרדית' גריי וכריסטינה לוי כהן יאנג.

**

חוץ מזה שיצאתי מזה וכולי סופר שמחה אני בסטרס היסטרי שאני מחכה שיעבור לי כבר מתחילת השנה אבל הוא מתעצם. אני רוצה לעשות ויפאסנה, או שיהיה לי איזה גורו שיעשה לי רייקי וישים לי מחטים ונשיר שירי הלל לראמה ולקרישנה ואני ארגע. 

**

הערה של אופיר בהקשר לפוסט הקודם:
אופיר: את צריכה להרחיב על עיניין הפסטה. הרי את מדברת על איכות חיים, את לא יכולה לשנות את המלתחה שלך למונוכרומטית מינימליסטית ויפנית ולאכול פסטה בשמנת. את צריכה לאכול פסטה בשמן זית.
אמרתי: אני צריכה לא לאכול פסטה בכלל.

**

צולם בפריז בערב חסר דאגות.

נשיקות

אין כניסה לפילים, וגם: שינוי מלתחתי, או: כמה עידכונים

היוש
לונג טיים נו סי או משהו. דיי הרבה קרה בזמן האחרון. אני אתחיל:

1. הלימודים התחילו. טכנית כתבתי איזה שני פוסטים מאז תחילת השנה האקדמית, אבל לא ממש דיברתי עליה. אז הנה: אני סובלת. לא כיף לי. אני לא מוצאת את עצמי. הכל מלחיץ אותי.
אני מרגישה מבולבלת בלימודים. לא מצליחה להבין מה אני רוצה לעשות ומה סדר העדיפויות שלי. כולם אומרים ששנה ב' היא מחרידה, אבל איכשהו חשבתי שעלי זה יפסח ואני אפרח עוד יותר משנה א'. בינתיים זה לא קורה לי.

2. עזבתי את עבודת הקיץ שלי ומיד התחלתי עבודה חדשה. אני מארחת במסעדת אדום בירושלים. בריאיון שאלה אותי המנהלת למה אני רוצה להיות מארחת. עניתי שאני רוצה להתלבש יפה.
אז אני סופר דופר נחמדה לאנשים, לא לובשת פיג'מות לעבודה ואוכלת פסטה מעולה בסוף משמרת (מאז שהפסקתי לאכול בשר אני אוכלת רק פסטות. אני מתגעגעת לעוף. אני מסתכלת על אנשים ורואה פולקה, כמו מרסדס שהייתה בדיאטה בסדרה גלי וראתה אנשים שהם אוכל בכל מקום).

3. עשיתי פס בשיער אבל כבר דיברנו על זה בפוסט הקודם שנכתב לצאת ידי חובה.

4. דיברתי עם אופיר אתמול.
היא אמרה: מישהו אמר לי בעבודה שאני כל יום נראית כמו מישהי אחרת.
אמרתי: אני נראית אותו דבר כבר שנים.
היא אמרה: אני מקנאה בך שאת יודעת מי את.
אמרתי: אני לא יודעת כלום.

5. בשבוע האחרון לסטס היה כאב שיניים נוראי שליטרלי השבית אותו לגמרי. מצבו הביש גרם לי לתחושת סיסטר מרי רצינית. הייתי האחות הרחמניה: שטפתי כלים וסידרתי את הבית פעמיים ביום. בישלתי כל יום. אני חוזרת: בישלתי. כל. יום. ואני שונאת לבשל. זה מרגיז אותי. הירקות האלה שצריך לשטוף ואז לחתוך ואז לטגן ואז לשטוף את הקרש ואת הסיר ותמיד להיות בלחץ מזה שיש תולעים בפטריות. ולהיות ליד הגז עד שזה מוכן ולערבב כל שניה ואז בסוף בכלל לא יוצא לי טעים כי בנוסף להכל אני גם לא יודעת לבשל. למשל: גיליתי שחציל הוא לא חלול כשגרתי בפריז ועדי ניצן באה ללמד אותי להכין לזניה. הייתי בת 22 כשלמדתי שחציל הוא ההפך מחלול (שכחתי את המילה לזה).
אז הכנתי אוכל, קניתי לו פרוביוטיקה ומעדנים בסופר כדי שהוא יוכל לאכול כמו תינוק מינוס הגרבר. השוס הגדול: מעדן ג'לי פטל. אני מכורה לזה.
כל פעם שכאב לו הצעתי לעשות לו מסאז' ברגליים. אני חושבת שהתנהגתי למופת והייתי חברה מוצלחת ביותר.

6. והוא החלק הכי חשוב. כחלק מתהליך היציאה מתחושת הדשדוש במקום שלי, אני משנה את סגנון הלבוש שלי. זה נשמע כמו הצהרה (אני הולכת להיות בלה בלה בלה!!!) אבל זה לא. זה משהו שקרה לי בזמן האחרון, אני פחות לובשת בגדים צבעוניים, פחות בגדים צמודים. חשוב לי שהבדים ינשמו ושיהיה לי נוח.
בשיחה עם אופיר אתמול (עע" סעיף 4) דיברנו על המקום ממנו שינויים מתחילים. אצל אופיר השינוי מתחיל מבפנים ומשם ממשיך החוצה. אצלי הוא צריך להתחיל בחוץ. בגלל זה עשיתי פס אפור, בגלל זה אני מתלבשת שונה מפעם. אולי זה אומר שגם אצלי שינויים בתחילים מבפנים, ואני צריכה לדבר עליהם בשביל להבין את זה.
בכל מקרה, החלטנו שאנחנו הולכות לעשות סדר בארונות ובחיים שלנו.

מדוע נשים צריכות להתפקע מתוך הבגדים? כה אמר ג. כהנא

בכל אופן, אני מרגישה שבשביל הסדר החדש שאני משליטה בחיים שלי, הבגדים שלי צריכים להיות שני דברים: מינימליסטים ומונוכרומטיים. ונוחים גם.
 הבעיה: אני לא יודעת אף פעם מתי יש לזה שיק קלאסי ומינימליסטי ויפני, ומתי אני סתם נראית סמרטוטה ומפוג'מת. כאמור, אין לי מראה בבית (אבל תקופת אין המראה עומדת להיגמר. הבאנו מראה. עכשיו רק צריך לתלות אותה).

רשימת הקניות שלי היא כזו:
שני זוגות מכנסיים שחורים, נוחים ולא צמודים ומבד מוצלח.
שני סוודרים שחורים. לא מהנמתחים, מהאלה ששומרים על הצורה שלהם אחרי שלוש כביסות.
סוודר אפור (עם עדיפות לצווארון גולף ענק שאני אוכל להכניס שם עוד ראש אם אני אצטרך).
חולצות ארוכות מאווררות ונעימות, ושתהיה להן צורה. (צבעוניות נדרשת: שחור-אפור-בז')
חולצת טריקו גולף. קצת גדולה ורחבה.
חולצה לבנה מכופתרת אוברסייז.
סניקרס יש. כבר סיפרתי על מבצע השניים בשמונים בגרופון.

איפה קונים את הדברים האלה? אני לא יודעת איפה קונים בייסיק חדש. כבר כל כך הרבה זמן אני קונה כמעט רק בחנויות יד שניה ואני לא יודעת איפה הבייסיק הטוב נמצא. נשות העולם, עזרו לי.

הנה תמונות מלוח ההשראה שלי, כולן ועוד נמצאות פלוח פינטרסט הבא:

Follow Noa's board minimalist girl on Pinterest.

יחי המינימליזם, יחי השינוי. ביוש 

שלושה דברים ממש לא חשובים

1. הרגשתי כל כך תקועה במקום שהבנתי שהדרך היחידה שלי להשתחרר מזה היא לעשות משהו בשיער. אז בפעם הראשונה בחיי צבעתי אותו. בתור מי שהדבר שהכי חשוב לה בשיערזה שהוא יהיה בריא- זה היה חתיכת צעד משמעותי מבחינתי. הכי התרגשתי בעולם במספרה. אחר כך הרגשתי אמיצה ומגניבה ואוונגרד ושוליים, למרות שזה הכי מיינסטרים שראיתי. אבל פאק איט. יש לי פס אפור.

**

2. עוד תמונה שצילמתי את אדוה בסטודיו.  

**

3. ואחרון חביב: היה מבצע בגרופון של שני זוגות סניקרס בשמונים שקלים. סטס קנה לי לבן ולו כחול. כשהמשלוח הגיע: הפתעה!! הנעליים האלה הן בול הkeds שאני הכי אוהבת בעולם. איזה אושר, נעליים מהממות ובארבעים שקלים.

נעלתי אותן ולבשתי טייטס. עשיתי פירואט קטן, צ׳ה צ׳ה צ׳ה ויצאתי ללימודים.

אתם יכולים לקרוא לי בייבי. 

אני מבטיחה לחזור לעצמי בפוסט מושקע בקרוב. בינתיים נשיקות 3>

דברים שרציתי לומר, וגם: הנה אני על השולחן

בסוף סמסטר ב' של שנה שעברה התבקשנו להגיש וידאו מסכם לקורס עריכת וידאו בנושא "החיים על פי". 

חשבתי וחשבתי מה אני אעשה, ידעתי שזה יהיה החיים על פי נעה כי אין הרבה אנשים אחרים שמעניינים אותי. אז בהתחלה חשבתי לעשות משהו בסגנון של מחוברות כי מאז שראיתי את דנה ספקטור שופכת את הקרביים שלה מול המצלמה רציתי גם להיות כזו. רציתי להיות מסוגלת להיות פתוחה וחשופה בלי שיהיה לי אכפת.
אבל זה לא עבד, לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה ואיך להתחיל ומה להגיד ואיך אני אעשה את הפורמט בלי להיות נדושה ובכלל הקול שלי נשמע נורא ואיום.

אז התחלתי לצלם עם האייפון. צילמתי את החברים שלי, את סטס, מאווררים וכפכפים, רגעים שהרגשתי שיש בהם עוד משהו חוץ מההווה המתמשך. צילמתי ביום הסטודנט וצילמתי נסיעות הביתה וצילמתי את כיכר בלפור ברוורס וסטס צילם אותי בוכה ומתקלחת אז צילמתי אותו בשירותים וצילמתי את החיים.

תוך כדי הצילומים התבהרו לי הדברים שרציתי להגיד; הם נהיו לי נהירים. אז כתבתי טקסט והוספתי עוד טקסט שכתבתי לפני כמה זמן, ויצא משהו שלם שיכולתי לחבר לוידאו ולהגיד משהו שהרגשתי בעזרתו. 

ערכתי את הוידאו הזה בלי לראות אותו בכלל. לא יכולתי להקשיב לעצמי מדברת, הייתי כל כך מובכת. (וזה מצחיק שאני מובכת מלשמוע את הקול שלי אבל אין לי בעיה לצלם כל פגם בגוף שלי, להדפיס אותו ואז לתלות אותו על הקיר לביקורת). על כל פנים, זה היה מביך ברמות. הרגשתי יותר מדי חשופה אפילו בשביל עצמי. כשביקשתי עזרה מאחד המרצים שלי נתתי לו להקשיב באוזניות בשביל שאף אחד אחר לא ישמע אותי מברברת בוידאו והייתי יושבת ליד מובכת עם פרצוף של סלק. 

סיימתי לערוך, הייתי מרוצה. שמחתי שלקחתי סיכון. צילמתי עם האייפון באיכות מעפנה, הרגשתי שתיעדתי פיסה של מציאות צעירה, סטודנטיאלית ומבולבלת. הרגשתי שהייתי דה וויס אוף מיי ג'נריישן (כן האנה הורבאת', את משפיעה על החיים שלי עד כדי כך). (הרגשתי קצת פחות יומרנית ממה שאולי הייתי.)

(צולם בניו יורק, מיותר לציין באיזו סדרת טלויזיה אני חיה)

בקיצור, הגיע מועד ההגשה. הייתי נרגשת ומובכת. אחרי הביקורת בכיתי יומיים. כן, אין לי פרופורציות. 

הייתי כל כך מאוכזבת. החברים שלי לכיתה אמרו דברים מדהימים, והמרצים שלי דיברו על כמה שהוא אילוסטרטיבי, על הקצב המהיר שלו. הוא היה סתם פתאום. סתם וידאו, סתם ברבורים, סתם תמונות.  

לא הצלחתי להבין את זה, אני עירומה פה. כולי מוקרנת על הקיר בכיתה. לא הצלחתי להבין איך אפשר להתייחס למשהו אחר חוץ מזה. הייתי כל כך מעורבת רגשית בתוך הוידאו הזה והעבודה עליו ששכחתי שהוא עבודה להגשה. 

אבל למדתי משהו כל כך חשוב. למדתי שאני יכולה לאהוב משהו בלי שאנשים אחרים יגידו לי שהוא טוב ובלי שהוא יקבל ביקורת טובה, ולמדתי (זהירות קלישאה מתקרבת) שבאמת הכי חשוב לעשות מה שאני מרגישה שהוא נכון וטוב וללכת איתו עד הסוף. גם אם בסוף הוא מקבל ביקורת כזו מעפנה שגורמת לי לבכות בבית יומיים.

**

בכל מקרה, הנה הוא. 

דברים שרציתי לומר from noa maccabi on Vimeo.

נשיקות

רורי גילמור, מאחוריך

כשהייתי בכיתה ד' בערך חויתי בפעם הראשונה תחושה שהייתה עתידה ללוות אותי עוד הרבה פעמים בחיים: הייתי עצובה שסיימתי ספר. חברה של אמא שלי הביאה לי את נשים קטנות. אני זוכרת ששכבתי על הספה בסלון ודפדפתי קדימה בחרדה, כשראיתי כמה מעט עמודים נשארו לי עד שאסיים את הספר. הייתי כל כך עצובה כשהוא נגמר. כאילו הרגשתי ריקה.

אני זוכרת  את התחושה הזו באופן ממש ברור עד היום. 

הייתי קוראת כל הזמן. כל היום. הייתי קוראת שלושה ספרים במקביל, בהפסקות הייתי בספריה, משיעורים הייתי מבריזה ויושבת לקרוא ספר בחוץ. תמיד היה לי משהו לקרוא, ומתי שלא היה לי הייתי קוראת ספר שכבר קראתי. אחד הזיכרונות הכי מוקדמים שלי הוא של אבא שלי ושלי יושבים במיטה וקוראים את "תנחש כמה אני אוהב אותך", ואבא שלי אמר לי לקרוא בעצמי ולא לדקלם את מה שאני זוכרת (איך הוא ידע?) 

מאז גיל קטן אמא שלי עבדה בהוצאות ספרים, החברות שלה עבדו בהוצאות ספרים. תמיד היו לנו ספרים חדשים בבית, תמיד היה מה לקרוא. קראתי בגיל הרבה יותר מדי צעיר את יער נורווגי ואת אנה חנה ויוהנה, התפלאתי שאני לא מבינה כלום. לא היתה לי בגרות רגשית בשביל לצלול לתוכם, אבל קראתי.

עד היום כשאני מרגישה בודדה, כשאני מחפשת לתפוס תחושה מסויימת אני חוזרת לספר שאני יודעת שיכניס אותי לתוכה. כמו שיר, כמו ריח. 

 אני אוהבת רשימות, אבל יש משהו שנראה לי פגום בלהכין רשימה של ספרים. היא קצרה מלהכיל. לא בגלל הכמות של הספרים שצריכים להיכנס אליה, אלא בגלל שקשה להכניס לתוך רשימה תקופת חיים.
ובכל זאת:

• נשים קטנות. הייתי כל אחת מהן, אבל הכי הייתי ג'ו. תמיד דמיינתי שאני נפש יותר פראית ממה שאני באמת: חנונית ופחדנית.

• שני ירחים. אני אוהבת ספרי התבגרות. אני אוהבת פכחונות. גם הספר אחיות קיץ, ספר על חברות ועל התבגרות בצל ולצד חברה. 

• תולדות האהבה. כשהייתי קטנה יותר התנשאתי מעל רשימת רבי המכר. מה שהיה רב מכר נראה לי טיפשי והייתי קוראת ספר מדכאים של הוצאת בבל. כשהספר תולדות האהבה יצא וכמובן נהיה לרב מכר גדול, דחיתי אותו בלי הרבה מחשבה. רק כשטסתי לפריז, והוא איכשהו התגלגל אלי לידיים, נשבתי בקסם שלו והתאהבתי עד כלות בניקול קראוס. לא עזבתי אותו לרגע. אני זוכרת בבירור נסיעה אחת במטרו: ישבתי על אחד הכיסאות הבודדים, קראתי ובכיתי ובכיתי וקראתי. אנשים מסביבי דיברו וקמו והלכו ונשארו אבל הכל היה מסביבי מעורפל, לא היה קיים עולם חוץ מליאו ואלמה בתולדות האהבה.

• קפקא על החוף. קראתי אותו באנדמן, הסתובבתי בכל האי למצוא עפרון, לא יכולתי לקרוא אותו בלי לסמן בו קטעים. אני אוהבת את מורקמי מאוד. הוא נותן לי חשק להיות פשוטה ומפוכחת.  

• כל החיים לפניו. קראתי אותו בחטיבה. חשבתי שאמיל אז'אר הוא הסופר הכי מדהים בעולם. ואז קראתי את עפיפונים ואהבתי אותו יותר. ואז קראתי את חרדתו של המלך סולומון והבנתי שהייתי צריכה להישאר עם עפיפונים ועל כל החיים לפניו. אני גם זוכרת: "היהודים אוהבים לבכות. אפילו בנו להם קיר בשביל זה". וגם: "אפשר לחיות בלי אהבה?" (הציטוטים לא מדוייקים, אבל הם ברוח הדברים).

• מועדון האידיוטים. כבר ציינתי שאני אוהבת ספרי התבגרות.

• היה משהו בתפסן בשדה השיפון, משהו בנזקקות של הולדן או באבדות שלו שהתחברתי אליו יותר מל דבר אחר. הוא כל כך נוגע ללב, שרציתי להיות חברה שלו ולשמח אותו. לא קראנו אותו בתיכון אז הגעתי אליו בגיל מאוחר יחסית, לא יודעת למה. נתתי לסטס לקרוא אותו בהודו והוא שנא אותו, והרגיז אותי שהוא שנא אותו כי איך הוא לא מבין כמה הוא רגיש, איך אפשר שלא להרגיש כלפיו אמפתיה והזדהות?  

• המשחק של אנדר. קראנו אותו בשיעור אנגלית בבית ספר וכמובן שהשגתי אותו גם בעברית. כמו שילדות מאוהבות היום בג'סטין ביבר- אני הייתי מאוהבת באנדרו וויגין. קראתי את כל הספרים, וכשנגמרה הסדרה התחלתי אותם ישר מההתחלה. 

• המדריך לנערות לציד ולדיג. אם הייתי כותבת ספר הוא היה זה. הלואי והייתי יכולה לכתוב ככה: פשוט, בהיר ונקי. גם עשו ממנו סרט שלא טרחתי לראות (למרות שזה ספר עם פוטנציאל משוגע לסרט מטמטם). כל קשר בין הטריילר הזה לבין הספר מקרי בהחלט:

***

זהו כרגע. יש עוד כל כך הרבה ספרים שיכולתי להכניס לרשימה, אבל אין טעם בלהעמיס. בכל אופן, בשנים האחרונות אני כמעט ולא קוראת. אני מרגישה מוצפת לפעמים, שאין לי כוחות לעשות משהו אחר חוץ מלרפרש את הפייסבוק ולראות עונות ישנות של אמריקס נקסט טופ מודל. על כל פנים, אני טוענת שזו הסיבה שנהייתי סתומה. 


***

(ואני גם חושבת לבדוק שרשימת הספרים שלי מעידה שאני אינטליגנטית, רחבת אופקים, מעניינת, שקראתי את הקלאסיקות אבל אני עדיין מפתיעה עם בחירות לא שגרתיות.
הרשימה הזו ממש לא מעידה על זה, אז אני גאה להגיד שהתבגרתי: אני יותר לא מנסה להרשים אנשים עם רשימות; אני ילדותית, קונפורמיסטית, אולי לא מעמיקה במיוחד ולאבינג איט)
***

Reading from jessicaxrose on 8tracks Radio.

***

albert anker 'a gotthalf reader' 

Charles Edward Perugini (1839-1918), "Girl Reading"

מפה

Pietro Magni

Friedrich von Amerling