סינדרום סטוקהולם

אז אני לא ממש יודעת מה קרה לי ולמה, אבל החלטתי לכתוב פוסט שמוקדש לאומה הבלונדינית והגבוהה, הלא הם השוודים. סוג של ויקינגים, בעצם.

האמת שאף פעם לא חשתי ממש מחוברת לשוודים. אני לא מכירה את התרבות ואת הלך הרוח. לא קראתי ספרים על שודיה ולא ספרים של שוודים. אז לצורך כתיבת הפוסט הזה קראתי עליה קצת: מסתבר שהשוודים מאוד מחוברים לטבע ולאדמה. הם מטיילים המון ויש להם תרבות קמפינג. הם אסתטיקנים. הם כנראה לא כל כך אוהבים את ישראל, התקשורת שם מוטה ולא לטובתנו. יש לשבדיה את מדיניות ההגירה המקבלת באירופה, והיא אחת המדינות עם שיוין הזכויות המתקדם ביותר בין המינים. 

לא הצלחתי למצוא הרבה יותר מזה. אבל אני מרגישה שהאומנות שלהם ממש מדברת במקום כתבה בלמטייל. אני מוצאת אותה ברורה ורכה, אולי בגלל האור שם, שהוא לא קשה כמו אצלנו.

אם למישהו יש המלצות בשבילי לספרים שוודים אז יותר מאשמח.

אז חשבתי שאני צריכה להתוודע למשהו שהוא מעבר לאיקאה וh&m, ולא, אני לא מדברת רק על cos (כן כן, אחלה בגדים: מינימליזם, קלאסה, איכות וכו' וכו'. בהחלט ממליצה, כשתגיעו לפריז או ללונדון או משהו- אבל לא יהיה בפוסט היום). חיפשתי ונברתי באינטרנט, מצאתי כמה דברים מעניינים. 

 ארכיטקט, אמנים צעירים, נעליים ותיק. אתם ממש מוזמנים להסתכל גם באתרים של היוצרים ולכתוב בתגובות על עוד אמנים שודים שכדאי לי להכיר. 

בין כל התמונות והברברת שלי, אני אשלב גם שירים של יוצרים שוודים מהממים, אל תצפו למצוא פה את אבבא (כי היה כבר בפוסט הקודם). 

**

שיר שהוא קסם צרוף

**

הארכיטקט השוודי Torsten Ottesjö  עיצב את בית המערה הזה שנקרא HUS, בחוף המערבי של שוודיה. 

הוא טוען שאנשים צריכים דברים מאוד בסיסים בשביל לחיות, אבל שאנחנו מציפים את עצמנו בעוד ועוד. חוץ מהקטע הקלסטרופובי הקל, אני מוצאת בבית הזה מילוי של צורך קדום. כמו לצאת לצוד, יש אמירה בלגור במערה. התגוננות בסיסית וחזרה לשורשים. אני לא אתפלא אם הוא מצייר פילים על הקירות. 

אבל בלי קשר לניאנדרתליות (לא בקטע רע) שבעניין, העיצוב כל כך פשוט, רך ונקי. אחרי שמסתכלים בבית הזה, ועוברים להסתכל בבתים אחרים- פתאום הם נראים המוניים, גדולים, ראוותניים. אני שואלת את עצמי אם באמת אנחנו יכולים להסתפק בכל כך מועט. 

**

Lina Scheynius היא צלמת (שוודית, כמובן) שאני מאוד אוהבת. הצילומים שלה רכים ורגישים, אינטימיים וקרובים. היא מצלמת את האנשים שסביבה ומספרת את החיים שלה דרך הצילומים. האסתטיקה שלה מוקפדת אבל היא רק חלק מהעניין, לא הפוקוס.  

**

**

הארט דיירקטור Christian Hammar הוא לונדוני לשעבר אבל כרגע גר בשטוקהולם (אז זה בסדר). 

אני הולכת להציג בפניכם שיתוף פעולה מגה קול, בינו לבין אחת המסעדות המובילות בשטוקהולם- LUX. 

המסעדה משתמשת רק במוצרים מקומיים, ובמקום חלוקה לארבע עונות הם מחלקים את התפריט לשש עשרה עונות, מה שזה לא אומר. על מנת להמחיש את הסיפור הלא מובן הזה, הם לקחו את מר האמר, על מנת שיהגה את אחד מהפרוייקטים היפים שיצא לי לראות עם אוכל. 

הצלם הוא david axelsson

**

פרוייקט מדהים מדהים מדהים של הסטודיו Humans since 1982 שממוקם בשודיה. צריך פשוט לראות בשביל להבין את הדיוק שיש בעבודה הזו, שמורכבת מ288 שעונים אנאלוגיים.

A million times (Time Dubai) by Humans since 1982 from Humans since 1982 on Vimeo.


**


כן כן כן, KANKEN. תיק הורס וסופר מגניב, סטס טוען שנראה כמו צידנית אבל הוא מבחינתו היה ממשיך ללכת עם סנדלים וגרביים אז לא צריך לקחת את זה ברצינות.
יש כל כך הרבה ואני לא מצליחה להחליט איזה אני רוצה! האם את הגדול שיתאים לי ללפטום ואוכל ללכת איתו לבית ספר? או את הקטן שיתאים להכל? ואיזה צבע? ורוד? ורוד יפה לי לפנים, או תכלת? או ירוק, או הזה שנראה כמו תיק של רופא?
עזרו ליייייי

 מפה

**

וואו, זה וואו. הקליפ. ההזיה. השחקנים, המשחק, המוזיקה. וואו.

**

אריק יוהנסון הוא אמן פוטושופ נפלא. העבודות שלו חכמות ועשויות היטב. אני אוהבת בעיקר את העיסוק שלו בקשר בין אדם לטבע, הוא לוקח את הקשר הזה ומפרק אותו, הופך אותו לסוריאליסטי ומוזר אבל האסתטיקה גורמת לנו להגיד, "וואלה, יש מצב."  

***

**

ופינת הסנדלים המהממות אך הפחות אופציונליות לרכישה: swedish Hasbeens. 

הן מין שידרוג צעיר, ילדותי/ קוקטי (טרם החלטתי) לקבקבים (שכשהייתי קטנה תמיד רציתי ללכת איתן על אמת, ברחוב ושלא יהיו סתם תלויות על הקיר). הן מגיעות בצבעים שונים, גם אדום וצהוב (אם קונים אז שיתאים לKANKEN), הקטלוגים שלהם מושקעים והומוריסטיים ומושכים (חוץ מהאחרון שהוא מכוער אז לא טרחתי לשים פה תמונות שלו. מין מולאן רוז' פוגש את דם אמיתי, ושום דבר טוב לא יצא מזה. גם סוקי לא הייתה מצילה את המצב). 

שרה ג'סיקה פארקר כבר גרופי. 

סנדלים וגרביים?? אל תשכחו מי סיפרה על זה קודם !

**

למיש מעוניין להרחיב- מצאתי אחלה אחלה של פלייליסט

Stockholm Syndrome from fourwinds on 8tracks Radio.

הרבה נשיקות

פסים ונהנים, או: סיטינג און דה דוק אוף דה ביי.

הקיץ!! אני אוהבת אותו רק כשאני בים, או כשאני יושבת במזגן ובחושך. עכשיו אני במזגן ובחושך אז אני מרשה לעצמי להלל את הקיץ. הייתי כותבת לו סונטה אם הייתי יודעת. על עור שזוף, ויטמין די ולימונדה. 

סטס ואני היינו כמה ימים בהרקליון, כרתים לפני שבוע. בבית של אמא שלי יש ספרים קטנטנים כאלה, שקנינו בזמנו בסטימצקי בעשרה שקלים, של בתים בעולם. הספר האהוב עלי הוא בתי חוף ביון. יש בהם מוטיבים של עץ ושל ספנות: מגדלורים, עוגנים. ספות בפסים כחול לבן, וילונות לבנים מפשתן. 

יש לי בבית כמה מפרשיות ומגדלורים. הם נותנים לי תחושה של קיץ ושל ים, למרות שאני גרה בירושלים. 

במושב הדר עם ליד רשפון, יש חנות מקסימה שאמא שלי ואני מצאנו לפני כמה שנים. זה סטודיו לעיצוב שנקרא לולה ויש בו המון פריטים מקסימים, נוסטלגיים ועם מלא אופי. שם קניתי את המפרשיות הקטנות מעץ, מסגרות לתמונות, קופסאות, מצעים ווילונות. כשאני הייתי שם, חלק מהחנות היו מוצרים עם פגמים ממש מינוריים ובהנחות גדולות. אני ממש ממליצה לקפוץ לשם ולקשט את הבית באוירה ים תיכונית.

ואם לא, אז כמה רעיונות לעשי זאת בעצמך: סופר מדליקים וקלים.  

שיר שתמיד מזכיר לי קיץ ומעורר בי מלא נוסטלגיה הוא דאנסינג קווין של אבבא. 

הספר 'אחיות קיץ' של ג'ודי בלום הוא אחד הספרים שקראתי הכי הרבה פעמים. זה ספר מקסים, רומן רומנטי קליל ונעים, עם ריח של קרם הגנה מהשמש. בספר יש התייחסות לשיר הזה, כשיר שמסמל את תקופת הנעורים של הבנות, כשהיו בנות 12 וקופצות על המיטה ורוקדות. לי יש זכרונות כאלה עם שירים אחרים, אז קשה לי להישאר אדישה אליו. 

והשיר הזה משלב את התחושה הנוסטלגית ואת יון, אז הנה הבחירה המושלמת:

***

הטרנד הנאוטיקלי לא נעלם גם מעולם האופנה. פסים, פסים, פסים.

מכנסיים לבנים, סניקרס שטוחות, כובע רחב שוליים וכמובן, חולצת פסים. 

אה, ויאכטה יכולה להוסיף לאאוטפיט.

 Coco Roche, Elle Quebec May 2011

Vogue kids

Vogue UK, january 1972

Jean Paul Gaultier

 Vogue Korea

Harpers Bzaar 1951

 Vogue Japan 2011

MK

***

שיר מקסים של אוטיס ריי, שמהלל את הבהייה ואי העשייה, ואת ההתמסרות לים.

***

את השמלה המהממת קניתי בanthropologie בניו יורק, עם אריאל אהוב ליבי שחגג אתמול 25 קיצים. מדדתי מידה 6 ואז אריאל אמר לי את המשפט שגרם לי לאהוב אותו עד עולם: "אני חושב שאת צריכה מידה 4". מדהים, לא?

אז מדדתי את השמלה במידה 4 והיא היתה טובה עלי, קצת העלתה לי את הציצים למעלה אבל זה לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו. המוכרת אמרה שהיא לא האמינה שהיא תעלה עלי (כלבה) אבל הנה הוכחתי לעולם שמידה 4 עולה עלי. 

היא עלתה 100 דולרים חדשים (והיא עוד הייתה במחלקה של ההנחות!), אבל אין ספק שהיא הייתה שווה את זה. האיכות מורגשת: הבד עבה, לא מתפורר אחרי שתי כביסות, התפרים מהודקים וישרים, אין חוטים סוררים. הגזרה יושבת מושלם על הגוף. מצאתי קישור למי שמעוניינת של השמלה באי ביי, אתן יכולות לקחת את מבנה הגוף שלי כנקודת מוצא למידות. מידה 6 הייתה טובה אבל קצת רחבה באיזור החזה. והיא גם קצת ארוכה, או שאני קצת קצרה.

את התיק קניתי כשהייתי בצבא במנגו. מנגו, קבלו ח"ח על העמידות.  

זו חנות יד שניה מדהימה שלצערי הייתה סגורה ורק יכולתי להזיל ריר על חלון הראוה. הנה קישור לדף שלה בפייסבוק, אם אתם מגיעים לאיזור אני ממש ממש ממליצה ללכת לבקר שם.  

שיר מקסים לסיום.

נשיקות