כל מיני דברים שממלאים פוסט, ואנקדוטה על חיבוקים

אז כשפרסמתי את הפוסט האחרון שאלתי את סטס: נו, קראת את הפוסט האחרון?

הוא ענה שלא.

(מה זה לא? אנחנו גרים באותו בית. כשאני מפרסת פוסט אני מעלה אותו לכל פלטפורמה אפשרית. אני מדברת על זה בארוחת ערב. אני עושה share מהפייסבוק שלו וכותבת "פוסט חדש של חברה שלי המהממת כנסו כנסו!!!111)

אז שאלתי אותו למה. הוא אמר: פעם היית כותבת על דברים מעניינים. היום את כותבת רק על אופנה, זה כבר לא מעניין. 

(לפעמים יש לו קטע שהוא כנה באופן מעצבן, ואז אני שוקלת להמציא דברים כנים ורעים להטיח בו בשביל להחזיר לו).

אז האמת שבזמן האחרון הבלוג קצת מבלבל אותי. אני לא בטוחה על מה אני אמורה ורוצה לכתוב. אני רוצה שהוא יהיה אקלקטי אבל שלא יהיה מפוזר, ואני רוצה לספר אבל אני לא רוצה לחפור, ושיהיה מעניין ושיאהבו אותו (אני מהילדות בתסבוכות רציניות של דחף לרַצות אנשים).

זו הסיבה שאני בקושי כותבת. אני לא מצליחה למצוא דברים שבא לי לכתוב עליהם, שמעוררים בי השראה, שום דבר לא נראה כמו משהו שיכול להחזיק פוסט. 

אז השתחררתי מזה, והחלטתי שאני פשוט כותבת ואחר כך אראה מה יוצא מזה.

הנה.

**

אני אתחיל עם שיר, למרות שאני מרגישה לפעמים שאני שמה יותר מדי שירים ואז אנשים מדלגים עליהם למרות שאני משקיעה מלא מחשבה בשירים שאני שמה. אז אל תדלגו עליו, הוא טוב. 

את הלהקה הכיר לי גיא כהן, שהוא צלם מהמם וחבר סביר מינוס. אבל יש לו טעם נחמד במוזיקה אז אני שומרת אותו קרוב.

**

קארה אהובת לבי באה לתצוגה של ברברי בנעלי ספורט, והיא הייתה תמצית השיק והמגניבות. קייט מוס והיא היו כאלה חמודות, הולכות יד ביד ומצחקקות. כמו ילדות ביסודי עם חשבון בנק כמו תקציב הבטחון של מדינת ישראל.

**

צילום:

אין לי הרבה מה להגיד על צילום, כי אני לא מצלמת. אבדה לי ההשראה. אין לי סבלנות. 

צילמתי קצת לפני שבועיים בערך, כשהייתי בגיאורגיה. אעלה פוסט בקרוב (בטח בקרוב, תדירות הפוסטים שלי היא אחד למיליון שנה. ואני מדברת כאילו יש לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי)

**

קראתי לא מזמן על ההשפעה הפיזית שיש לחיבוק. משהו על זה שהוא משחרר הורמונים שגורמים לרוגע ולשלוה. היה כתוב שצריך להתחבק לפחות שישים שניות בשביל שזה יעבוד. אולי זה פסיכולוגי ואני בעצם משכנעת את עצמי, אבל זה באמת עובד. אם אני לחוצה או מצוברחת אני מבקשת מסטס שנתחבק שניה ואני ממש מרגישה שיש משהו שנשבר ומשתחרר. זו הרגשה מוזרה, אני תמיד על סף בכי. 

דיברנו על זה לפני כמה לילות, על עניין החיבוקים. אמרתי שאני חושבת שבגלל זה אנשים אוהבים להתכרבל בלילה. החיבוק והעטיפה של הגוף נותנים הרגשה של בטחון ושל חום, והשינה זה הזמן שאנחנו הכי חשופים ופגיעים בו. אני אוהבת בלילה להתכרבל בתוך החום של סטס, אבל הוא אוהבת את זה פחות כי חם לו (הוא רוסי, הם תמיד סובלים מחום). 

אז אני מחבקת אותו בעצמי, כי עם כל הכבוד לזה שחם לו יש סיבה לזה של שיש לי חבר, והיא בשביל שנתחבק בלילה.

אי אפשר לנפנף אותי כל כך מהר. 

(אני לא מוותרת על מה שמגיע לי בזכות)

באחת העונות של האנטומיה של גריי היה קטע עם רופאת הלב הבכירה. יש לה תסמונת אספרגר, והיא נכנסה למין התקף אחרי שיחה עם מטופלים. אז היא, כריסטינה יאנג וד"ר ביילי נכנסו לחדר בו היא אמרה להן שהיא צריכה להרגיש לחץ, אז שיחבקו אותה. זו הייתה סצנה כל כך משונה ונוגעת שאני ממש זוכרת אותה לפרטים. הצורך שלה בחיבוק היה ממש פיזי, הוא היה נחוץ לה בשביל להירגע. כאילו אנחנו פשוט צריכים שיחזיקו אותנו שנירגע.

(חוסכת לכם: תתחילו מ0:45)

אני אוהבת איורים וציורים. כל החיבוקים שמציגים בתמונות נראים כמו שאטרסטוק (האמת שרובם גם כאלה) והם קיטשיים וזה מעייף אותי ומשעמם אותי אז אין פה צילומים.

 daniel del orfano

 emilia dziubak

jeremy mann 

נשיקות וחיבוקים.