יום שני, 28 בספטמבר 2015

על תשובות לשאלות, מחסומי שפה ופילוסופיית כלי מטבח או: מחשבות על טביליסי



סטס ואני היינו בשוק הפשפשים בגשר היבש בטביליסי. חיפשתי תמונות ישנות ומצאתי אותן אצל מוכר בקצה בשוק. מצאתי תמונה של שתי נשים, לא היה לו עודף אז הלכנו לפרוט ואמרתי לו שאחזור לקחת אותה. 
כשחזרתי הנשים בתמונה נראו לי מפחידות ונרתעתי מהמחשבה של להיות הבעלים של התמונה הזו, אז ביקשתי מסטס להגיד למוכר ברוסית שאני מצטערת אבל לא אקנה את התמונה כי היא מפחידה אותי. 
המוכר צחק. אמר: יש לך בחורה טובה. עזוב את התמונות, תשמור עליה. 


**


הייתי בשדה התעופה וחיכיתי למטוס יחד עם שוטר ועובד שדה מקומיים. פתאום עובד השדה שאל אותי: יו ביליב אין גוד? 
תפס אותי לא מוכנה. הוא בקושי דובר אנגלית, אני לא דוברת גיאורגית ורוסית. 
אין מקום להתפלסף: "כן אבל, אתה יודע, מה זה אלוהים....?" 
"לא אבל בטוח יש משמעות לחיים..." וכו' וכו', אין סוף לוריאציות של תשובות לשאלה הזו. 
צריך לתת תשובה אחת. יס אור נו. נייט או דה. אין לקסיקון משותף ללכת מסביב.

איך השפה מסבכת אותנו, לפעמים לשאלות יש תשובות של כן או לא וזהו.  


***








***


אני ממש אוהבת את כלי האמייל הישנים. כשאמא של סטס מכינה לנו אוכל היא מביאה אותו בכלים כאלה, וממש כואב לי הלב להחזיר לה אותם. כשהיינו בשוק הפשפשים ראיתי באחד הדוכנים כוסות כאלה. ברור שישר קניתי. ראיתי גם סיר אבל סטס איכשהו תמיד מוריד אותי מכל הדברים המגניבים שאני רוצה לקנות.
אותו זה לא מגניב כי ככה הכלים שלו בבית נראו כשהוא גדל. הוא שאל: "זה כאילו מגניב כל הרטרו הזה? כי על אמא שלי הסתלבטו כשהיא הגיעה עם הכלים מאוקראינה." 
עוד דרך להסתכל על זה. 
בכל מקרה את הסיר לא קניתי, אבל אני כנראה אחזור להביא אותו למטבח הרטרו שלי. 








***


כשלא יכולתי יותר לראות חצ'פורי, חינקלי ומרק חרצ'ו הלכנו לאכול סאבווי. בדרך חזרה במונית הנהג שאל אותנו מאיפה אנחנו וסטס ענה לו מישראל. בתשובה הנהג התחיל לשיר הבה נגילה. נזכרתי במאיר אריאל, חשבתי על השפה שמחברת ומרחיקה. חשבתי על אפשרויות הביטוי והחשיבה שהיא פותחת וסוגרת.
בתיכון הייתה לי מורה לספרות שסיפרה לי על אבא שלה. בתור ילד הוא נדד בין ארצות דוברות שפות שונות, עד שהגיע לארץ. הוא לא שאב אף שפה עד הסוף. היא אמרה בכאב: אין לו את המילים הנכונות בשום שפה. הוא כמו ילד, סגור בלקסיקון.




***


בסמטה באחד הרחובות היתה רשת כדורסל, כמו בחצרות הפרברים של ארה"ב. כמה דומה, ככה שונה. אולי הילדים הם אותו דבר- זורקים כדור לסל ושמחים שהוא נכנס.





***


אודם חדש (59 שקלים, il makiage) ותירוץ ללבוש מעיל





יום שישי, 25 בספטמבר 2015

צמות או לא להיות | או: פרי טיים אקטיביטי







אני רוצה להתחיל את הפוסט היום בלציין שמאז שחזרתי מקייב היו לי כמה לילות ללא שינה. בגלל שעבדתי בלילות הימים שלי התבלגנו לגמרי, ישנתי כמה שעות במהלך היום, בלילה עבדתי, ואז לא הצלחתי לחזור לשגרה שלי.
זה היה לי קשה ביותר, מהסיבה הפשוטה שאני לא מהבחורות שיכולות לא לישון. אני אעדיף לפספס כיף וללכת לישון, אני אסגור את הסרט ואצא באמצע המסיבה בשביל עוד קצת שעות שינה.
יש אנשים שיכולים לסחוב על ארבע שעות שינה בלילה, ואני מקנאה בהם. כשאני עייפה כלום לא עובד לי, אני פקעת, העיניים שלי שורפות ואני גם מרגישה שמנה. 
סטס אומר שאני כמו תינוק: בוכה כשאני עייפה (וגם רעבה, אבל זה לא קשור). 


(זו אני אחרי לילה בלי מספיק שינה)


***


לפני כיפור עבדתי ברודוס, המשמרת שלי הייתה ב5 בבוקר. בדרך כלל אין לי בעיה עם השעות האלה כל עוד אני הולכת לישון מספיק מוקדם, אבל באותו לילה לא הצלחתי להירדם. אחרי שעתיים של ניסיון לכפות על עצמי את השינה הבנתי שזה לא ילך ביננו. אז קמתי, פתחתי את היו טיוב ושכללתי את יכולות קליעת הצמות שלי.
עד שהתארגנתי למשמרת עשיתי שלל צמות, בעזרת המדריכות שאני מרגישה שהן כבר כמו חברות שלי. 



***






*** 



אני באמת ממש אוהבת צמות. הן פתרון מדהים לבד הייר דיי, הן משדרגות לוק רגיל ויכולו להפוך אותך לאלזה, בילבי, או לנסיכה אוקראינית (כל אחת וממלכת האסוציאציות שלה. היא יכולה להפוך אותך גם לגרייס קלי). 



***






***


צילמה: דנה המהממת















***


וכך זה נעשה:

:



***



עוד בחורות בגוד הייר דיי:









***


בשמחות

יום שני, 21 בספטמבר 2015

מחשבות על יום כיפור




שיר יום כיפור / יהודה עמיחי

סִלְחוּ לִי כְּבָר עַכְשָו, שְלֹשָה חֳדָשִים
לִפְנֵי יְמֵי הַסְּלִיחָה הַנּוֹרָאִים.
אֲנִי חושֵש שֶלא אַגִּיעַ.
אֲנִי מְפַזֵּר אֶת יום הַכִּיפּור עַל פְּנֵי כָּל הַשָּנָה.

עֲנָבִים בְּשֵלִים בְּעונָתָם.
אַךְ אֵיךְ יַבְשִילוּ חֲטָאִים וְכַפָּרָתָם בְּיום אֶחָד?
                  


***




***


יום כיפור הוא החג האהוב עלי. 
אני אוהבת את השקט ואני אוהבת את ההתענות, את התחושה שהגוף מכפר ברעב. בבית כנסת בתפילות אני תמיד בוכה, היום הזה מציף אצלי דברים.

אני אוהבת ללכת ברחוב ויצמן בכפר סבא. דוקא ביום כיפור יש תחושה של קהילתיות, משהו נחמד; כולם הולכים ברגל, ילדים על אופניים. אני פוגשת אנשים שלא ראיתי שנים. הרחובות רגע שקטים ושניה אחר כך ילד מכבה את השקט באיוושת גלגלי האופניים.  


***





בבקשה לא לשפוט אותי על הבחירות המוזיקליות שלי. היום יום כיפור.



***






קשה להתנצל. נורא מביך גם, להודות שלא הייתי בסדר. חשבון הנפש הזה מזכך, לפעמים אני יכולה להיות אכולת רגשות אשם על דברים שקרו גם כשהייתי בת 6. אני מניחה שלבקש סליחה מרגיע את זה. שנה שעברה ביקשתי סליחה משלושה אנשים. זה היה בהודעה בפייסבוק, כי הייתי בחו"ל. למרות שאני מאמינה שזה היה ככה גם אם הייתי בארץ. 
הייתי נורא לחוצה לראות מה יכתבו לי חזרה. מישהי אחת לא כתבה לי חזרה וזה העציב אותי קצת. 


***

עשי ואל תעשי:





***


קשה גם לסלוח דרך אגב. יש משהו צדקני ונעים בלכעוס. להיות האנדרדוג, להישאר במסכנות ובכעס. יש מקרים שהיו לי ואני עוד סוחבת, אנשים שנפגעתי מהם, כעסים שלא השתחררתי מהם לגמרי. הלואי וזה יקרה השנה. 
או שזה בכלל לא עניין של הלואי, רק של לעזוב את זה. 



***







***










***






לפעמים הדברים הקטנים הם אלה שאני אוכלת את עצמי עליהם הכי הרבה. אולי זרקתי משפט בצחוק ופגעתי, אולי התעלמתי, הייתי לא נחמדה, לא סבלנית. אחר כך אני נזכרת בדברים ומצטערת עליהם בלב. 
אני מסיימת עם השיר החמוד והאופטימי הזה, ושתהיה לנו שנה של שלום עצמי ואהבה ולב נקי.

נשיקות


יום שבת, 19 בספטמבר 2015

הרבה דגים בים או: פוסט בהשראת ראש השנה


אמנם עברו כמה ימים מאז ראש השנה, אבל אני וול נואן פור ההצתה המאוחרת שלי. לכבוד ראש השנה, פוסט דגים.


***


חזרתי מקייב אחרי 12 ימים, והספיקו לי בדיוק עשר דקות בשביל להתאהב בה לגמרי.

באתי אליה עם ציפיות נמוכות מאוד, אבל כשיצאתי משדה התעופה והקור המרענן הכה בי, הבנתי שזה הולך להיות יותר טוב משחשבתי.

העיר מעוננת ואפורה לעיתים. הבניינים האירופאים הקלאסיים מתחככים בבנייני השיכונים הסובייטים. האנשים ברחוב יפים, האוכל טוב. סוף סוף הרגשתי קצת סתיו אחרי תקופת היובש.


(החלק היחיד בפוסט שלא קשור לדגים)


***



כבר כמה זמן שיש לי אובססיה קלה למגדירי צמחים ובעלי חיים ישנים, כאלה שיש בהם ציורים עדינים ודהויים, הדפים שלהם מצהיבים.
 קניתי מגדיר מהמם בשוק בברוקלין, ועכשיו מצאתי אחד נוסף בשוק הפשפשים בקייב.
הספרים כל כך מתוקים, הציורים כל כך יפים שהדבר היחיד שמתחשק לי לעשות זה למסגר אותם ולתלות בכל פינה בבית.

עדיין אין לי אחד של בעלי חיים, בינתיים אסתפק בזה:





(עוד ספרים שאני רוצה לאוסף: פרפרים, וחיות תת מימיות)



***



פדרו לורנצו



***


מאז שראיתי איזה פוסט על בלוגרית שעושה בעיקר צמות, התחלתי לקלוע באובססיביות. כל בוקר לפני משמרת הייתי יושבת מול היו טיוב ולומדת לעשות לעצמי צמות: מסביב לכל הראש, על הצד, צמה הפוכה, צמת דג. 
בניגוד לציפיות  הנמוכות שלי מעצמי- התברר שאני די טובה בזה. אולי ההשקעה משתלמת, אחרי הכל זה לא דבר של מה בכך לקלוע צמות לפני משמרת שמתחילה בחמש בבוקר. 













***


ֹשְנֵי דָגִים נֶחְפֵּזוּ
וְיָרְדוּ לִמְצוּלוֹת הַיָּם
לְסַפֵּר אִיֹש לִרְעוּתוֹ
מַה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

ֹשְנֵי דָגִים צָלְלוּ
וְֹשָהוּ בִּמְצוּלֹות הַיָּם
וּכְכָל ֹשֶהִרְחִיקוּ הָלוֹךְ
כֵּן גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

וְלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף
אוֹהֲבֵי-מְצוּלוֹת-הַיָּם.
יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר
מַה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.



אהבה/ דליה רביקוביץ'



***







Fish in the sea you
 know how I feel

River running free
 you know how I feel
Blossom on the tree
 you know how I feel




***


משאלות דג הזהב שלי הלא חשובות שלי

אז אני סאקרית של משאלות ולא משנה על איזה תיק אני אהיה בקראש, או איזו שמלה תעשה אותי רזה, כשזה מגיע למשאלות אני תמיד מבקשת אותו דבר, שזה סוד. אבל חוץ מהמשאלות הרגילות שלי הייתי רוצה:

1. מוזה. ולא להתייאש כשהיא לא באה, אלא להילחם בה ולהמשיך בלעדיה.
2. וגם כוח רצון לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות ולא להימרח מול הפייסבוק ולקנא בחיים של בחורות מושלמות.
3. את המארז של כל שירי יהודה עמיחי



***


שתהיה לנו שנה טובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...